(רש"י)

תמרים. יש בבבל הרבה:

טירינא. סל:

כמה כי הני בזוזא. כמה מאלו בזוז אחד:

הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו:

שקראו בית. מקום מיושב:

יום יזרעאל. יום כנישיהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית:

יש ברירה. שהוברר שבזה נתרצה :

בשעת שחיטה אילו הודיעוהו:

שה לבית. איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן:

על ידי. בשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן הלכך בין מדעתן דהיינו בסתמא כדמוקי לקמן בין שלא מדעתן דאמרי לא אין יכולין למחות וכן עבדו ושפחתו הכנענים על כרחם ימשכו אחריו דסמוכין עליו אבל שפחתו העברית אף על גב דלא משכחת לה אלא בקטנה דהא יוצאה בסימנין כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות:

ה''ג תניא אידך לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא כו' חוץ מן האשה שיוצאת בשל עצמה מפני שמחאתה מחאה דקיי''ל (גיטין דף עז:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית משלך ואיני עושה לצורכך:

ה''ג מאי שנא אשה. כלומר מאי שנא איהי מעבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים:

ומשני אמר רבא אשה וכל דדמי לה. דהיינו כל הני:

שיכולים למחות. משמע שמחאה שלהם מחאה אלמא טעמא דמחאי הא סתמא יוצאה בשל בעלה:

ה''ג לאפוקי היכא דאמור לא. אין אנו רוצין דהיינו מחאה:

בדקפדי אהדדי. שני הבעלים ואין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפילו נתרצה האחד שיאכל העבד משלו אין חבירו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו:

כמשנה ראשונה. קודם שחזרו ב''ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדו' נמשך אחר דעתו:

כמשנה אחרונה. הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו:

(רש"י)


תמרים ויעסקו בתורה.

עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי.

אמר להו: כמה כי הני בזוזא?

- אמרו ליה: תלת בזוזא.

- אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא בליליא צערוהו.

אמר: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק?

אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (בראשית כב) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה.

אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (בראשית כח) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.

אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל, וכתיב (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

יתום ששחטו עליו אפוטרופסין וכו'.

שמעת מינה: יש ברירה - אמר רבי זירא: (שמות יב) שה לבית מכל מקום.

תנו רבנן: שה לבית - מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן.

אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל יד אשתו אלא מדעתן.

תניא אידך: לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל יד אשתו אלא מדעתן.

אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן ובין שלא מדעתן.

וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן - יוצאין בשל רבן, ואין יוצאין בשל עצמן, חוץ מן האשה שיכולה למחות.

מאי שנא אשה?

- אמר רבא: אשה וכל דדמי לה.

הא גופא קשיא: אמרת: חוץ מן האשה שיכולה למחות.

טעמא - דמחי, הא לא מחי - נפקא בשל בעלה.

והא קתני רישא: ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, הא סתמא - לא נפקא - מאי אלא מדעתן לאו דאמרי אין, אלא בסתמא.

לאפוקי היכא דאמור לא.

- והא כולם ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן דבסתמא, וקתני חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות - אמר רבא: כיון ששחטו - אין לך מיחוי גדול מזה.

עבד של שני שותפין וכו'.

רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן, תנן: עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן.

והתניא: רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל - אמר ליה: עינא סבא, ואמרי לה: פתיא אוכמא, מיני ומינך תסתיים שמעתתא.

מתניתין - בדקפדי אהדדי, ברייתא - דלא קפדי אהדדי.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו וכו'.

משל רבו הוא דלא יאכל, אבל משל עצמו - יאכל.

והא תניא: לא יאכל לא משלו ולא משל רבו - לא קשיא: כאן - כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה.

דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל, בית שמאי אומרים:



  פסחים  פרק  שמיני   האשה  ( פח· )       Pesachim 88a  ❃