(רש"י)

הס. שתוק כמו (במדבר ינ) ויהס כלב השתיקם:

ויצעקו בני ישראל בקול גדול. באנשי כנסת הגדולה כתיב:

בייא בייא. בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה כמו אהה בלשון הקודש:

היינו האי דחרביה לביתיה. למקדשו:

(ובעו רחמי). היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים:

לקבולי ביה אגרא. לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך:

לא איהו בעינן וכו'. אלמא יצר תקפן:

יתבי תלתא יומין וכו'. מלתיה דרב יהודה מסיק:

אמת. משמע מסכים אני עמהם בתקנה זו שטוב הדבר לסלקו:

חותמו של הקב''ה אמת. שהמלך נאות ומסכים עם עבדיו חותם עמהם בתקנתם את חותמו:

כגוריא. ארי קטן:

ביניתא. שער:

דודא דאברא. קלחת של עופרת:

אברא שאיף קליה. שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר מכל כלי מתכות:

זאת הרשעה. זהו יצר הרע ובנבואת זכריה כתיב שהיה בתחילת בית שני:

דעבירה. של עריות:

חבשוה תלתא יומין וכו'. ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד:

איבעו ביעתא בת יומא (ולא אשתכח). נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום:

ולא אשתכח. שאפילו אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת:

לבעו פלגא. שלא יהא שולט במקום עבירה כדי שלא יהא תובע עריות:

כחלינהו לעיניה. סמו עיניו בכחול:

אהני ביה הך תקנתא פורתא דלא איגרי בקריבתה באמו ובאחותו אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה:

תרדין. בלד''ש בלע''ז ומשלשלין את המעים וכן שכר חדש:

אתם בית ישראל אינן כן. רב יהודה קאמר לה למדרשיה לקרא:

הנצמדים לבעל פעור. כלומר אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שע''ז מגונה היא מכל ע''ז שבעולם ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע''פ כלי שממרחין אותו בשעוה יפה ואל המקום לא היו נצמדים אלא דבוקים כתמרות המדובקות שדבוקות ואינן דבוקות:

במתניתא תנא. שבח הוא אצלם דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך דבוק משמע יפה יפה:

סבטאי. שם יהודי הוא:

בן אלס. בסמך ושם מקום הוא:

וקינח בחוטמו. של פעור:

מקלסין. משבחין:

ואע''ג דמכוין לבזויי. חייב קרבן על שגגתו ואם התרו בו חייב מיתה:

לבי תורתא. מקום:

פיסא. בלשט''א בלע''ז:

מרקוליס הוא. זה וזהו עבודתו:

למרקוליס תנן. לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו:

במרקוליס. עצמו להכותו:

אישקליה. אע''ג שכבר עבד ואין השבון לדבר קא בעי למשקליה כדי שלא תתנאה בעבודה שלו:

רווחא לחבירתה שביק. מפנה לה מקום לזורקים:

מתני' שימסור למולך. מוסרו ביד משרתי ע''ז:

ויעביר באש. בגמרא מפרש היכי הוו עבדי וילפי מקראי דתרוייהו בעינן:

גמ' קתני. מתניתין (דף נג.) בחייבי סקילה ע''ז באנפי נפשה העובד ע''ז וקתני מולך אלמא מולך לאו בכלל ע''ז ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו פטור אי נמי העביר מזרעו לשאר ע''ז ואין דרכה בכך לא מחייב דמולך דוקא כתוב ששמו מולך:

אחד למולך ואחד לשאר ע''ז. העביר זרעו חייב קסבר מולך נמי ע''ז הוא ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה דמאיכה יעבדו (דברים יב) נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב:

שלא למולך פטור. דמולך דווקא כתיבי שדרכה בכך ולא משום ע''ז אזהר עליו דהא מאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב:

כל שהמליכו עליהם. שקרא שמו מולך:

רבא אמר. לא אמרו דבר אחד דמולך עראי איכא בינייהו כגון צרור וקיסם שאינו ראוי לכך וזה לפי שעה המליכוהו עליו להעביר לו בנו זה לר''א בר' שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא:

(רש"י)


הס, שלא להזכיר בשם ה'.

שלא לימדו אביו ואמו.

מיד הוציא יראתו מחיקו, ומחבקה ומנשקה, עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה.

לקיים מה שנאמר (ויקרא כ"ו) ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם - בתר דאביקו ביה.

תא שמע: (נחמיה ט') ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור?

אמר רב יהודה ואיתימא רב יונתן: בייא בייא היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן.

כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא - לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן - בתר דאביקו ביה.

יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי .

- נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתיב בה אמת.

אמר רבי חנינא: שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.

נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים.

אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה.

בהדי דקתפסי ליה - אישתמיט ביניתא מיניה, ואזל קליה בארבע מאה פרסי.

אמרו: היכי ניעבד, דילמא משמיא מרחמי עליה?

אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וכסיוה באברא, דשייף קליה.

דכתיב (זכריה ה') ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה.

אמרי: הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא דעבירה, בעו רחמי, אימסר בידייהו.

חבשוהו תלתא יומי, איבעו ביעתא בת יומא לחולה - ולא אשכחו.

אמרו: היכי נעביד?

ניבעי פלגא - פלגא מרקיעא לא יהבי.

כחלינהו לעיניה.

אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה.

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה - תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם, עמדה (ועבדה) (מסורת הש"ס: והלכה) לכל עבודה זרה שבעולם.

כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים: במה עובדין לזו?

אמרו לה: אוכלין תרדין, ושותין שכר, ומתריזין בפניה.

אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה, ולא תעבוד עבודה זרה בכך.

אתם בית ישראל אינן כן - (במדבר כ"ה) הנצמדים לבעל פעור - כצמיד פתיל, (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם - כשתי תמרות הדבוקות זו בזו.

במתניתא תנא: הנצמדים לבעל פעור - כצמיד על ידי אשה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם - דבוקים ממש.

תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא.

לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא.

אמרה לו: ולא יהודי אתה?

- אמר לה: ומאי איכפת ליך.

נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו: ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך.

הפוער עצמו לבעל פעור - הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי.

הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה.

רב מנשה הוה קאזיל לבי תורתא, אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא.

שקל פיסא שדא ביה, אמרו לו: מרקוליס היא.

אמר להו: הזורק אבן למרקוליס תנן.

אתא שאל בי מדרשא, אמרו לו: הזורק אבן במרקוליס תנן, אף על גב דמיכוין למירגמיה.

אמר להו: איזיל אישקלה.

אמרו לו: אחד הנוטלה ואחד הנותנה חייב, כל חדא וחדא רווחא לחבירתה שביק

משנה:

הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.

מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.

גמרא:

קתני עבודה זרה, וקתני מולך.

אמר רבי אבין: תנן כמאן דאמר מולך לאו עבודה זרה היא.

דתניא: אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה - חייב.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך - חייב, שלא למולך - פטור, אמר אביי: רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי חנינא בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד.

רבי אלעזר ברבי שמעון - הא דאמרן.

רבי חנינא בן אנטיגנוס - דתניא, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון מולך - כל שהמליכוהו עליהם, אפילו צרור, ואפילו קיסם, רבא אמר מולך עראי איכא בינייהו.



  סנהדרין  פרק  שביעי   ארבע מיתות  ( סד· )       Sanhedrin 64a  ❃